בעת ההיא. באותו הזמן שנמכר יוסף למצרים בסבת עצת יהודה שאמר למכרו ולא אמר להשיבו ושכל את אביו, חל על יהודה פרי מעלליו והוליד שני בני מות ונשאר שכול משניהם, (רע"ס):
והיה בכזיב. הרע"ס כתב קראתו שלה לשון אל תשלה שהוא שם בלתי נאות, מפני שיהודה אז היה בכזיב ותוחלתה נכזבה מראות פני אישה בעת לידתה, והוא אם היה שם לא היה מסכים בקריאת שם בלתי נאות. ואין זה נראה כי שם אונן ג"כ לא נאה ולא מיחה בה. ונ"ל כי שם שלה וכזיב יש בהוראתם ענין טעות ושגגה (איררען, טיישען) ותרגום שגגה שלותה, ובכתוב ויכהו על השל. וכן כזב עיקר ענינו טעות ושגגה, שטועה במחשבתו וידמה שאומר אמת, כמ"ש בהבדל שבין כזב ושקר, שקר הוא שבעת דבורו יודע בעצמו שאינו אמת, וכזב הוא שבעת דבורו ידמה שיקיים דבורו, ואח"כ תתילד מניעה המפסיק ומונעתו מלמלאות הבטחתו, והוא היה תחלה מוטעה. וכל ענין יהודה עם תמר היה בטעות ושגגה, הוא הטעה אותה לאמר עד יגדל שלה, ומסבה זו בא הוא בעצמו לידי טעות בבואו אלי', וטעה בדבר מצוה. והודיענו הכתוב בזה, כי שם הולד ושם מקום יהודה היה מסכימים עם מה שנעשה אחר זמן, כעין אמרם המקום גורם שמא גרם:
והקם זרע לאחיך. פי' הזרע שיולד לא יחשב כבנך כ"א בן לאחיך המת יחשב, ורש"י שכתב הבן יקרא על שם המת, וכתיב"ע ואקם זרעא על שמא דאחוך, אין כונתם השתוות בקריאת השם, שאם שם המת יוסף יקרא הבן ג"כ בשם יוסף, דא"כ הו"ל למימר יקרא בשם המת או כשם המת, כמו ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך, ויקרא לה נבח בשמו, אמנם לשון על שם לא יורה ע"ז, כענין כי שם ה' נקרא עליך, רק יקרא שמך עלינו, שאין ענינם השתוות קריאת השם, כ"א ענין התחברות והצטרפות, שיקראו עם ה', המיוחד אליו. ונקראים נשים המיוחדים לאיש זה, ככה קריאת הבן על שם המת, שבלשון רש"י ותרגום, טעמו שהבן יהיה לו הצטרפות והתחברות על המת, ליחשב בנו, כאילו המת אביו ולא החי. והתבונן בלשון אונקלס ויב"ע, כי על וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, תרגמו דלא על שמי' מתקרי זרעא, ומעולם לא מצאנו שיהי' לבן אותו השם עצמו שיש לאביו, ותמיד יש לבן שם משונה משם אביו. ומן התימה על הרמב"ן שהבין בלשון רש"י קריאת השם עצמו, אם שם המת יוסף יקרא הבן יוסף, ולכן טען עליו, וכן הרא"ם הבין כונת רש"י כרמב"ן ונדחק לומר דשאני קודם מ"ת. ובחנם הסבו כונת רש"י לדעה שאינה מובן בלשונו:
כי אמר. כלומר דוחה הי' אותה בקש שלא הי' בדעתו להשיאה לו כי אמר פן ימות מוחזקת היא זו שימותו אנשיה (רש"י), והרמב"ן כתב ולא ידעתי למה יתבייש יהודה המושל בדורו מן האשה הזאת, ולא יאמר אליה לכי לשלום מביתי ולמה יטעה אותה, והיא אסורה לשלה כמו שאמרו בנשואין תרי זימני הוי חזקה דהוי קטלנית. ועוד כי בהיותו מקפיד על זנוני' לחייבה שרפה נראה שהי' חפץ בה להיותה בביתו, ורחוק הוא שלא שמע יהודה כי בניו חטאו להשם וישלחם ביד פשעם ואין לתמר בהם חטא, והנכון שהי' שלה ראוי לייבם, אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער, פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם, כי נערים היו אין לאחד מהם שתים עשרה שנה, וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו אז יתננה לו לאשה, וכאשר המתינה ימים רבים וראתה כי גדל שלה בעיני', והוא עודנו נער לאביו כי אין לו עשר שנים והי' ממתין לו עוד, אז מהרה תמר ברב תאותה להוליד מזרע הקדש, ועשתה המעשה הזה, עכ"ד. וראיתי להרב נודע ביהודא (בתשו' סי' יו"ד) שכתב בענין אם שייך ביבם איסור משום קטלנית, וז"ל, אומר אני מסברא שומר מצוה לא ידע דבר רע, ומן התימה על רש"י שכתב כאן דוחה הי' אותה יהודה בקש, אטו בוש הי' יהודה להורות הדין שאסורה להנשא שהיא קטלנית, ובאמת הורה יהודה בזה כהלכה, והוא, אע"ג דיבם קטן מותר לייבם ולא חיישי' שמא ימצא סריס ונמצא עבר על איסור אשת אח, דאזלינן בתר רובא שאינם סריסים, מ"מ לענין סכנתא דקטלנית לא אזלינן בתר רובא, דחמירי סכנתא מאיסורי וחיישינן דלמא ימצא סריס, ואין כאן מצות יבום, ויש כאן איסור אשת אח וגם סכנתא דקטלנית, לכן הורה יהודה כהלכה שצריכה להמתין עד יגדל שלה לדעת שאינו סריס, ויהי' מצות יבום, וממילא ליכא סכנתא כי שומר מצה לא ידע דבר רע, עכ"ד. ולדעתי דחה הרב דעת רש"י בקש, כי סברתו זאת דביבם אין איסור קטלנית מטעם שומר מצוה וגו', כבר קדמהו הרלנ"ח בתשובה, אמנם בתשובת חכם צבי סימן א' שדא נרגא בסברא זו, יעו"ש דברי טעם ודעת. וגם אם נקיים סברתו זאת, אין לה מקום כאן. כי בהך יבום דתמר לא היתה המצוה כדין תורה, כי ער בעלה הראשון היה קטן, וקטן שנשא אשה ומת היא פטורה מחליצה ומיבום (כביבמות ל"ו), כי קדושי קטן אינם כלום ואין קנין לקטן עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנים ויום אחד, ואפילו לשיטת רש"י (קדושין י"ט) דמדאוריי' יבם קטן קונה קנין גמור לכל דבר של יבום עד דסגי לה מה"ת בגט לחוד, ואם זנתה תחתיו היא אשת איש גמורה (עיין פני יהושע שם ובבית מאיר אה"ע סי' קס"ז ס"ב) כיון דביאת יבם אינה צריכה דעת ביאתו ביאה, וביבם כתיב יבמה יבא עליה אפילו ביאה כל דהו (עיין במ"מ פ"ה מיבום הי"ח בשם רמב"ן, ובחדושי רשב"א שם בקדושין בשם ראב"ד), מ"מ זה אינו רק כשהיא זקוקה ליבם קטן מחמת קדושי אחיו המת שהי' גדול שקדושיו דאורייתא, אמנם כאן שבעלה הראשון היה קטן, גם יבום אונן שהי' קטן לא קנה בה קנין, ומעתה גם כאשר יגדל שלה אין כאן מצות יבום עד דנאמר בו שומר מצוה וגו'. כי אין להשוות המצות שהיו מקיימין קודם מ"ת, עם המצות שאחר נתינתה, האחרונות הן מצות חייבות, והקודמות אינם רק מצת רציניות לבד, כי לא היו מצווים עליהם, ולזה הי' להם רשות לפעמים להמנע מלקיימם, ולזה נשא יעקב שתי אחיות ועמרם נשא דודתו (עמ"ש בפרשת לך לך באמרי נא אחותי את), ולכן אין מן התימה על יבום זה דתמר אף שאינה כהלכת התורה על הדיוק בכל פרטי'. תדע שאין יבום זה כיבום דלאחר מ"ת, שהרי א"ק ולא יסף עוד לדעתה, שפירש לרבותינו (סוטה יו"ד) כיון שידעה שוב לא פסק ממנה, וכתב בו הרמב"ן שהיתה אשתו כמשפט היבמים. וכי זה משפט התורה לדידן לייבם כלתו, אלא ע"כ אנו צריכים למימר דיבום זה דתמר לא הי' רק כעין מצות יבום דאורייתא, עכ"פ אין זה בכלל שומר מצוה וגו'. (ובלעדי זאת אין לדמות ענין זה למשפטי התורה, כי כמו שהיו משונים בתולדתם להוליד בני שמונה ככה היו משונים בענשם, כי אין ב"ד שלמעלה מענישין רק מעשרים שנה ואילך) ותמיהתו על רש"י למה לא אמר לה יהודה שאסורה להנשא מטעם קטלנית, אין זו תמיה כ"כ, כי חשש יהודה פן לא תשמע ותלך ותנשא לאחר ותהיה אשת המת החוצה לאיש זר, ולא היה יכול לפטרה כעת בחליצה, דחליצת קטן אינה כלום, לכן דחה אותה להמתין עד שיגדל שלה ואז יפטרנה בחליצה, (כביבמות צ"ו) קטן שבא על יבמתו ומת חולצת:
על גזזי. רש"י הוסיף מלת לעמוד, וראב"ע יחליף על במלת אל, ורוו"ה יאמר מלת על במקום עם כמו אם על בנים כאלו אמר ויעל עם גוזזי צאנו לתמנת, ולדעתי אין צורך לחלופין ולהוספה, כי מלת על הוראתו גם העסק והענין (אין בעטרעף) כמו על כל דבר פשע, וטעמו ויעל בענין ועסק גזזי צאנו תמנתה:
כי גדל שלה. לפיכך הפקירה עצמה ליהודה שהיתה מתאוה להוליד ממנו בנים (רש"י) והא דלא חששה תמר שיהודה הוא חמיה, לפי שידעה כי ער ואונן שלא כדרכן שמשו א"כ לא קנו את תמר לאשה, דבביאתן נתחייבו מיתה דבן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה (כבסנהדרין נ"ז), ואין קדושין תופסין בחייבי מיתה, וכיון שלא היתה אשת ער ואונן לא חשיבה כלתו דיהודה (פרשת דרכים):
גדי עזים. הוא היה להם מתן כבוד, וכן ישי שלח ביד דוד גדי עזים, ושמשון פקד את אשתו בגדי עזים (רל"ש):
ופתילך. ת"א שושיפך, ופירש"י שמלתך שאתה מתכסה בה, ולא ידעתי האיך יאמן לה לתת לה שמלתו בעד גדי עזים וגם טבעתו, אבל ידוע כי שמלות הישמעאלים היה להם פתילים וציצית בהם, לא למצוה אבל לסימן (והתורה הוסיפה ענין התכלת ואופן עשייתו בקבלה), ואותו הפתיל היה לכל אחד בסימן למשפחתו בד' כנפות כסותו כמו שעושים בדגל שכל שר יש לו בדגלו גוון נבדל להכרת שררתו, וכל אנשיו יהיה להם על בגדיהם אותו הגוון בפתיל שלו, ולהיותו דבר לסימן בקשה אותו וכן החותם והמטה, וע"ש שהפתיל קשור בשמלה ת"א שושיפך, והאות שאח"כ נאמר הפתילים לשון רבים, ואם פירושו שמלה הרי נתן לה שמלות רבות (רא"ש):
פן נהיה לבוז. ולא חשש יהודה על הזנות, כי הקדשה לא נאסרה רק משנתנה התורה, אבל קודם מ"ת כבר כתב הרמב"ם, היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא ניתן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך. וגם לאחר מ"ת אין לאו דקדשה מה"ת רק כשהיא ערוה עליו עד שאין קדושין תופסין לו בה, ולא בפנוי עם הפנויה, (ערמב"ן בספר המצות מצוה שנ"ה, ובחינוך סימן תק"ע), ולזה לא חשש יהודה רק על הבזיון, כי אנשי מעלה היו נמנעים גם מזה מצד מוסר שכלי כי לא נאה לעשות פירות לא למו שלא יהיה זרעו מיוחס אחרי אביו. והרא"ם הלך בזה בדרך רחוקה, וכבר השיב עליו בצדה לדרך:
הוציאוה ותשרף. לא דן אותה יהודה לשריפת גופה, אלא שישרפו לה רושם על פניה לסימן שהיא זונה (בעל הטורים בשם ר"י החסיד), וכ"כ הרא"ש כמו שהוא עוד היום בבני ישמעאל שכל זונה שמפקרת עצמה שורפים בחותם של ברזל על מצחה, ולהיותה זקוקה ליבום ענשוה כאשת איש:
צדקה ממני. כי מה שעשתה היא היה בדעת ויראת שמים, לא לתאוה גופנית דא"כ למה לא הלכה אחרי הבחורים, ומה לה להזדקק עם איש גדול בשנים, אבל בראותה כי לא נתנה לשלה, חשבה מחשבת מצוה להתייבם מאבי בעלה המת ולקיים זרע ממני, וכונתה לשם שמים היתה, אמנם מה שעשיתי אני היה מדרך התאוה המגונה. רב"ח בשם רמב"ן, וכן פירש רי"א ורי"ע בעקדה הוסיף אעפ"י שצדקתי במעשה זו כיון שנזדמנה לי אשתי אבל היא צדקה יותר שנתכוונה לש"ש כמאמר רב חייא בר אשי אנא מיהו לאיסור' איכוני (פ' בתרא דקדושין) ולזה נחשבה לו הודאה זו למצוה כמו שאמרו חז"ל בכמה מקומות:
כמשיב ידו. היה כמו משיב ידו. לא משיב באמת כי לא בפעולת הילד נעשה כן רק בפעולת כח הדוחה שדחה את אחיו לחוץ והוסג אחור זה עם ידו (רע"ס):
מה פרצת. פירש ראב"ע כאדם הפורץ גדר ויצא ממנו, והנה יש עליך משפט זה הפרץ, אם מת אחיך בדחקך עליו. אמת שהנגינה מסכמת לפירוש זה כי הושם טפחא במלת מה פרצת, וחובר עליך במונח אתנחתא, אבל אין לשון המקרא מיושב היטב לדבריו, דא"כ היה ראוי לומר, עליך משפט פרץ. לכן נ"ל לפרש לשון פרץ ענין תקיפות חוזק ואמוץ, כתרגום אונקלס ויב"ע ורש"י, כי הוא נופל על העושה בזרוע רמה נגד המוחים בידו, כמו המתפרצים על אדוניהם, ובני פריצי עמך, ופריץ חיות, ומזה הושאל ג"כ על מי שמתגבר נגד יצרו הקם עליו, כי נוהג כדמות הפריץ לטובה, מזה הענין מאמר המשורר (תהלים י"ז) לפעלות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ שהמכוון בזה לרנ"ו, כל הנוגע לפעולות שצריך האדם לפעול ולהתנהג בדבר שפתיך שצוית, הן באזהרות הן בקום ועשה, אני שמרתי לעשות כארחות הפריץ, כמו שהוא נוהג לעשות מלאכת חפציו שעומד בזרוע נגד מתקוממיו, ככה עשיתי אנכי במנהגים טובים. ומלת עליך כאן ענינו התעלות והתרוממות מעלה, כמו ואת עלית על כולנה (פאָרצוג, הערפאָרטהון), הנה אחרי השתוממות המילדת עליו לאמר מה פרצת, מה מאד התגברת והתחזקת סיימה עליו בברכה, עליך פרץ, פי' עלויך וחשיבותך יהיה פרץ, להתרומם בזרוע רמה נגד מתקוממיך ולעמוד תמיד בפרץ, ועל כונה זו תיב"ע ועליך אית למתקף דאנת עתיד למחסן מלכותא, ובמכדרשב"י (משפטים ק"ד א') בג"כ פרץ אתתקף הוה בתוקפוי מה דלא הוה הכי לכל בני עלמא וע"ד בניינא דדוד שארי חשבונא מפרץ. ודבריו קרובים אל הפשט:
