תנ"ך על הפרק - בראשית לח - הכתב והקבלה

תנ"ך על הפרק

בראשית לח

38 / 929
היום

הפרק

מעשה יהודה ותמר

וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה׃וַיַּרְא־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ׃וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ עֵֽר׃וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן׃וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ׃וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר׃וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְהוָֽה׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ׃וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו׃וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה׃וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ׃וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ׃וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי׃וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ׃וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ׃וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ׃וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת־גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵרָב֖וֹן מִיַּ֣ד הָאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ׃וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָעֵינַ֖יִם עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃וַיָּ֙שָׁב֙ אֶל־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א מְצָאתִ֑יהָ וְגַ֨ם אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ אָֽמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ׃וַיְהִ֣י ׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף׃הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה׃וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽה׃וַיְהִ֖י בְּעֵ֣ת לִדְתָּ֑הּ וְהִנֵּ֥ה תְאוֹמִ֖ים בְּבִטְנָֽהּ׃וַיְהִ֥י בְלִדְתָּ֖הּ וַיִּתֶּן־יָ֑ד וַתִּקַּ֣ח הַמְיַלֶּ֗דֶת וַתִּקְשֹׁ֨ר עַל־יָד֤וֹ שָׁנִי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֖ה יָצָ֥א רִאשֹׁנָֽה׃וַיְהִ֣י ׀ כְּמֵשִׁ֣יב יָד֗וֹ וְהִנֵּה֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מַה־פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ פָּֽרֶץ׃וְאַחַר֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו אֲשֶׁ֥ר עַל־יָד֖וֹ הַשָּׁנִ֑י וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ זָֽרַח׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

בעת ההיא. באותו הזמן שנמכר יוסף למצרים בסבת עצת יהודה שאמר למכרו ולא אמר להשיבו ושכל את אביו, חל על יהודה פרי מעלליו והוליד שני בני מות ונשאר שכול משניהם, (רע"ס): והיה בכזיב. הרע"ס כתב קראתו שלה לשון אל תשלה שהוא שם בלתי נאות, מפני שיהודה אז היה בכזיב ותוחלתה נכזבה מראות פני אישה בעת לידתה, והוא אם היה שם לא היה מסכים בקריאת שם בלתי נאות. ואין זה נראה כי שם אונן ג"כ לא נאה ולא מיחה בה. ונ"ל כי שם שלה וכזיב יש בהוראתם ענין טעות ושגגה (איררען, טיישען) ותרגום שגגה שלותה, ובכתוב ויכהו על השל. וכן כזב עיקר ענינו טעות ושגגה, שטועה במחשבתו וידמה שאומר אמת, כמ"ש בהבדל שבין כזב ושקר, שקר הוא שבעת דבורו יודע בעצמו שאינו אמת, וכזב הוא שבעת דבורו ידמה שיקיים דבורו, ואח"כ תתילד מניעה המפסיק ומונעתו מלמלאות הבטחתו, והוא היה תחלה מוטעה. וכל ענין יהודה עם תמר היה בטעות ושגגה, הוא הטעה אותה לאמר עד יגדל שלה, ומסבה זו בא הוא בעצמו לידי טעות בבואו אלי', וטעה בדבר מצוה. והודיענו הכתוב בזה, כי שם הולד ושם מקום יהודה היה מסכימים עם מה שנעשה אחר זמן, כעין אמרם המקום גורם שמא גרם: והקם זרע לאחיך. פי' הזרע שיולד לא יחשב כבנך כ"א בן לאחיך המת יחשב, ורש"י שכתב הבן יקרא על שם המת, וכתיב"ע ואקם זרעא על שמא דאחוך, אין כונתם השתוות בקריאת השם, שאם שם המת יוסף יקרא הבן ג"כ בשם יוסף, דא"כ הו"ל למימר יקרא בשם המת או כשם המת, כמו ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך, ויקרא לה נבח בשמו, אמנם לשון על שם לא יורה ע"ז, כענין כי שם ה' נקרא עליך, רק יקרא שמך עלינו, שאין ענינם השתוות קריאת השם, כ"א ענין התחברות והצטרפות, שיקראו עם ה', המיוחד אליו. ונקראים נשים המיוחדים לאיש זה, ככה קריאת הבן על שם המת, שבלשון רש"י ותרגום, טעמו שהבן יהיה לו הצטרפות והתחברות על המת, ליחשב בנו, כאילו המת אביו ולא החי. והתבונן בלשון אונקלס ויב"ע, כי על וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, תרגמו דלא על שמי' מתקרי זרעא, ומעולם לא מצאנו שיהי' לבן אותו השם עצמו שיש לאביו, ותמיד יש לבן שם משונה משם אביו. ומן התימה על הרמב"ן שהבין בלשון רש"י קריאת השם עצמו, אם שם המת יוסף יקרא הבן יוסף, ולכן טען עליו, וכן הרא"ם הבין כונת רש"י כרמב"ן ונדחק לומר דשאני קודם מ"ת. ובחנם הסבו כונת רש"י לדעה שאינה מובן בלשונו: כי אמר. כלומר דוחה הי' אותה בקש שלא הי' בדעתו להשיאה לו כי אמר פן ימות מוחזקת היא זו שימותו אנשיה (רש"י), והרמב"ן כתב ולא ידעתי למה יתבייש יהודה המושל בדורו מן האשה הזאת, ולא יאמר אליה לכי לשלום מביתי ולמה יטעה אותה, והיא אסורה לשלה כמו שאמרו בנשואין תרי זימני הוי חזקה דהוי קטלנית. ועוד כי בהיותו מקפיד על זנוני' לחייבה שרפה נראה שהי' חפץ בה להיותה בביתו, ורחוק הוא שלא שמע יהודה כי בניו חטאו להשם וישלחם ביד פשעם ואין לתמר בהם חטא, והנכון שהי' שלה ראוי לייבם, אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער, פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם, כי נערים היו אין לאחד מהם שתים עשרה שנה, וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו אז יתננה לו לאשה, וכאשר המתינה ימים רבים וראתה כי גדל שלה בעיני', והוא עודנו נער לאביו כי אין לו עשר שנים והי' ממתין לו עוד, אז מהרה תמר ברב תאותה להוליד מזרע הקדש, ועשתה המעשה הזה, עכ"ד. וראיתי להרב נודע ביהודא (בתשו' סי' יו"ד) שכתב בענין אם שייך ביבם איסור משום קטלנית, וז"ל, אומר אני מסברא שומר מצוה לא ידע דבר רע, ומן התימה על רש"י שכתב כאן דוחה הי' אותה יהודה בקש, אטו בוש הי' יהודה להורות הדין שאסורה להנשא שהיא קטלנית, ובאמת הורה יהודה בזה כהלכה, והוא, אע"ג דיבם קטן מותר לייבם ולא חיישי' שמא ימצא סריס ונמצא עבר על איסור אשת אח, דאזלינן בתר רובא שאינם סריסים, מ"מ לענין סכנתא דקטלנית לא אזלינן בתר רובא, דחמירי סכנתא מאיסורי וחיישינן דלמא ימצא סריס, ואין כאן מצות יבום, ויש כאן איסור אשת אח וגם סכנתא דקטלנית, לכן הורה יהודה כהלכה שצריכה להמתין עד יגדל שלה לדעת שאינו סריס, ויהי' מצות יבום, וממילא ליכא סכנתא כי שומר מצה לא ידע דבר רע, עכ"ד. ולדעתי דחה הרב דעת רש"י בקש, כי סברתו זאת דביבם אין איסור קטלנית מטעם שומר מצוה וגו', כבר קדמהו הרלנ"ח בתשובה, אמנם בתשובת חכם צבי סימן א' שדא נרגא בסברא זו, יעו"ש דברי טעם ודעת. וגם אם נקיים סברתו זאת, אין לה מקום כאן. כי בהך יבום דתמר לא היתה המצוה כדין תורה, כי ער בעלה הראשון היה קטן, וקטן שנשא אשה ומת היא פטורה מחליצה ומיבום (כביבמות ל"ו), כי קדושי קטן אינם כלום ואין קנין לקטן עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנים ויום אחד, ואפילו לשיטת רש"י (קדושין י"ט) דמדאוריי' יבם קטן קונה קנין גמור לכל דבר של יבום עד דסגי לה מה"ת בגט לחוד, ואם זנתה תחתיו היא אשת איש גמורה (עיין פני יהושע שם ובבית מאיר אה"ע סי' קס"ז ס"ב) כיון דביאת יבם אינה צריכה דעת ביאתו ביאה, וביבם כתיב יבמה יבא עליה אפילו ביאה כל דהו (עיין במ"מ פ"ה מיבום הי"ח בשם רמב"ן, ובחדושי רשב"א שם בקדושין בשם ראב"ד), מ"מ זה אינו רק כשהיא זקוקה ליבם קטן מחמת קדושי אחיו המת שהי' גדול שקדושיו דאורייתא, אמנם כאן שבעלה הראשון היה קטן, גם יבום אונן שהי' קטן לא קנה בה קנין, ומעתה גם כאשר יגדל שלה אין כאן מצות יבום עד דנאמר בו שומר מצוה וגו'. כי אין להשוות המצות שהיו מקיימין קודם מ"ת, עם המצות שאחר נתינתה, האחרונות הן מצות חייבות, והקודמות אינם רק מצת רציניות לבד, כי לא היו מצווים עליהם, ולזה הי' להם רשות לפעמים להמנע מלקיימם, ולזה נשא יעקב שתי אחיות ועמרם נשא דודתו (עמ"ש בפרשת לך לך באמרי נא אחותי את), ולכן אין מן התימה על יבום זה דתמר אף שאינה כהלכת התורה על הדיוק בכל פרטי'. תדע שאין יבום זה כיבום דלאחר מ"ת, שהרי א"ק ולא יסף עוד לדעתה, שפירש לרבותינו (סוטה יו"ד) כיון שידעה שוב לא פסק ממנה, וכתב בו הרמב"ן שהיתה אשתו כמשפט היבמים. וכי זה משפט התורה לדידן לייבם כלתו, אלא ע"כ אנו צריכים למימר דיבום זה דתמר לא הי' רק כעין מצות יבום דאורייתא, עכ"פ אין זה בכלל שומר מצוה וגו'. (ובלעדי זאת אין לדמות ענין זה למשפטי התורה, כי כמו שהיו משונים בתולדתם להוליד בני שמונה ככה היו משונים בענשם, כי אין ב"ד שלמעלה מענישין רק מעשרים שנה ואילך) ותמיהתו על רש"י למה לא אמר לה יהודה שאסורה להנשא מטעם קטלנית, אין זו תמיה כ"כ, כי חשש יהודה פן לא תשמע ותלך ותנשא לאחר ותהיה אשת המת החוצה לאיש זר, ולא היה יכול לפטרה כעת בחליצה, דחליצת קטן אינה כלום, לכן דחה אותה להמתין עד שיגדל שלה ואז יפטרנה בחליצה, (כביבמות צ"ו) קטן שבא על יבמתו ומת חולצת: על גזזי. רש"י הוסיף מלת לעמוד, וראב"ע יחליף על במלת אל, ורוו"ה יאמר מלת על במקום עם כמו אם על בנים כאלו אמר ויעל עם גוזזי צאנו לתמנת, ולדעתי אין צורך לחלופין ולהוספה, כי מלת על הוראתו גם העסק והענין (אין בעטרעף) כמו על כל דבר פשע, וטעמו ויעל בענין ועסק גזזי צאנו תמנתה: כי גדל שלה. לפיכך הפקירה עצמה ליהודה שהיתה מתאוה להוליד ממנו בנים (רש"י) והא דלא חששה תמר שיהודה הוא חמיה, לפי שידעה כי ער ואונן שלא כדרכן שמשו א"כ לא קנו את תמר לאשה, דבביאתן נתחייבו מיתה דבן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה (כבסנהדרין נ"ז), ואין קדושין תופסין בחייבי מיתה, וכיון שלא היתה אשת ער ואונן לא חשיבה כלתו דיהודה (פרשת דרכים): גדי עזים. הוא היה להם מתן כבוד, וכן ישי שלח ביד דוד גדי עזים, ושמשון פקד את אשתו בגדי עזים (רל"ש): ופתילך. ת"א שושיפך, ופירש"י שמלתך שאתה מתכסה בה, ולא ידעתי האיך יאמן לה לתת לה שמלתו בעד גדי עזים וגם טבעתו, אבל ידוע כי שמלות הישמעאלים היה להם פתילים וציצית בהם, לא למצוה אבל לסימן (והתורה הוסיפה ענין התכלת ואופן עשייתו בקבלה), ואותו הפתיל היה לכל אחד בסימן למשפחתו בד' כנפות כסותו כמו שעושים בדגל שכל שר יש לו בדגלו גוון נבדל להכרת שררתו, וכל אנשיו יהיה להם על בגדיהם אותו הגוון בפתיל שלו, ולהיותו דבר לסימן בקשה אותו וכן החותם והמטה, וע"ש שהפתיל קשור בשמלה ת"א שושיפך, והאות שאח"כ נאמר הפתילים לשון רבים, ואם פירושו שמלה הרי נתן לה שמלות רבות (רא"ש): פן נהיה לבוז. ולא חשש יהודה על הזנות, כי הקדשה לא נאסרה רק משנתנה התורה, אבל קודם מ"ת כבר כתב הרמב"ם, היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא ניתן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך. וגם לאחר מ"ת אין לאו דקדשה מה"ת רק כשהיא ערוה עליו עד שאין קדושין תופסין לו בה, ולא בפנוי עם הפנויה, (ערמב"ן בספר המצות מצוה שנ"ה, ובחינוך סימן תק"ע), ולזה לא חשש יהודה רק על הבזיון, כי אנשי מעלה היו נמנעים גם מזה מצד מוסר שכלי כי לא נאה לעשות פירות לא למו שלא יהיה זרעו מיוחס אחרי אביו. והרא"ם הלך בזה בדרך רחוקה, וכבר השיב עליו בצדה לדרך: הוציאוה ותשרף. לא דן אותה יהודה לשריפת גופה, אלא שישרפו לה רושם על פניה לסימן שהיא זונה (בעל הטורים בשם ר"י החסיד), וכ"כ הרא"ש כמו שהוא עוד היום בבני ישמעאל שכל זונה שמפקרת עצמה שורפים בחותם של ברזל על מצחה, ולהיותה זקוקה ליבום ענשוה כאשת איש: צדקה ממני. כי מה שעשתה היא היה בדעת ויראת שמים, לא לתאוה גופנית דא"כ למה לא הלכה אחרי הבחורים, ומה לה להזדקק עם איש גדול בשנים, אבל בראותה כי לא נתנה לשלה, חשבה מחשבת מצוה להתייבם מאבי בעלה המת ולקיים זרע ממני, וכונתה לשם שמים היתה, אמנם מה שעשיתי אני היה מדרך התאוה המגונה. רב"ח בשם רמב"ן, וכן פירש רי"א ורי"ע בעקדה הוסיף אעפ"י שצדקתי במעשה זו כיון שנזדמנה לי אשתי אבל היא צדקה יותר שנתכוונה לש"ש כמאמר רב חייא בר אשי אנא מיהו לאיסור' איכוני (פ' בתרא דקדושין) ולזה נחשבה לו הודאה זו למצוה כמו שאמרו חז"ל בכמה מקומות: כמשיב ידו. היה כמו משיב ידו. לא משיב באמת כי לא בפעולת הילד נעשה כן רק בפעולת כח הדוחה שדחה את אחיו לחוץ והוסג אחור זה עם ידו (רע"ס): מה פרצת. פירש ראב"ע כאדם הפורץ גדר ויצא ממנו, והנה יש עליך משפט זה הפרץ, אם מת אחיך בדחקך עליו. אמת שהנגינה מסכמת לפירוש זה כי הושם טפחא במלת מה פרצת, וחובר עליך במונח אתנחתא, אבל אין לשון המקרא מיושב היטב לדבריו, דא"כ היה ראוי לומר, עליך משפט פרץ. לכן נ"ל לפרש לשון פרץ ענין תקיפות חוזק ואמוץ, כתרגום אונקלס ויב"ע ורש"י, כי הוא נופל על העושה בזרוע רמה נגד המוחים בידו, כמו המתפרצים על אדוניהם, ובני פריצי עמך, ופריץ חיות, ומזה הושאל ג"כ על מי שמתגבר נגד יצרו הקם עליו, כי נוהג כדמות הפריץ לטובה, מזה הענין מאמר המשורר (תהלים י"ז) לפעלות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ שהמכוון בזה לרנ"ו, כל הנוגע לפעולות שצריך האדם לפעול ולהתנהג בדבר שפתיך שצוית, הן באזהרות הן בקום ועשה, אני שמרתי לעשות כארחות הפריץ, כמו שהוא נוהג לעשות מלאכת חפציו שעומד בזרוע נגד מתקוממיו, ככה עשיתי אנכי במנהגים טובים. ומלת עליך כאן ענינו התעלות והתרוממות מעלה, כמו ואת עלית על כולנה (פאָרצוג, הערפאָרטהון), הנה אחרי השתוממות המילדת עליו לאמר מה פרצת, מה מאד התגברת והתחזקת סיימה עליו בברכה, עליך פרץ, פי' עלויך וחשיבותך יהיה פרץ, להתרומם בזרוע רמה נגד מתקוממיך ולעמוד תמיד בפרץ, ועל כונה זו תיב"ע ועליך אית למתקף דאנת עתיד למחסן מלכותא, ובמכדרשב"י (משפטים ק"ד א') בג"כ פרץ אתתקף הוה בתוקפוי מה דלא הוה הכי לכל בני עלמא וע"ד בניינא דדוד שארי חשבונא מפרץ. ודבריו קרובים אל הפשט:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך